–רשמים, מעשיות, איורים, ופסקי מוסר מטרקלינו של סוֹלד–

תחיית המתים, על אף שרקובים…

עוד כמה ירחים ואפרסם את החלק השני של "אהבותיו של הרדום"!

אהבותיו של האיש הרדום – חלק ראשון:

המשל העגום על בתו של הרדום

[מאת הסולד, לאחר שכמעט והבריא ממחלתו]


שני דברים אהב האיש יותר מכל; את בתו הקטנה והזערורית, ואת שעת הצהריים. באשר לצהריים, הרגל מוצלח אימץ לעצמו. היה שוקע בכורסתו הטובה, לצד האח החמים, ומעמיק לתוך ספר מוסר אהוב. כך, בעודו קורא, הפסוקים המושחזים היו מגרים את דמיונו ומעוררים רצף תמונות צבעוניות של מוסר לוקה, עיוותים וסטיות של בשר מקולקל, ענישה מעוררת מכאוב, וסוגים לא תקינים של בעילה. חיוך מתקתק היה נסוך על שפתיו, ולאחריו היה עוצם עיניו בעונג ייחודי שכמו דיגדג את לבו בנוצת הברבור. היה מהרהר קלושות במוסר ההשכל, ומתמכר לאותה תחושה מחממת לב של איש שסקר פיסת מוסר, אודות בריה אומללה שגורלה הוא מר. וכך, מתוך התענוג השמנוני, ותודות לפצפוצי האח המחמם, היתה נמסה צלילותו והיה נרדם בכורסתו לתוך נמנום של צהריי היום. להמשך קריאה »

מי ראה את רפה השכל שמתגלגל במורד ההר?

יום אחר יום אחר יום, משעת שחר מופרזת ולתוך הלילה העמוק, מדדה רפה השכל לראש הגבעה. ומיד מתקפל כלפי בטנו ומטיל את גופו אל המדרון התלול. מתגלגל. גפיו נזרקים לכל עבר ברפיון. בנפילתו נחבטים ישבנו ועורפו בסלעים ובקוצים. גופו, כבובת סמרטוטים יבשה, נזרק באוויר פעמים ספורות בטרם מוצא עצמו שרוע למרגלות ההר. שבור ורצוץ, הוא מיד מקים עצמו וצולע שוב במעלה ההר. וכך שוב מתגלגל באותה הדרך, נחבט באותם הסלעים, ונוחת על המישור שכבר זכר את צורתו בצורתו שלו.

והאנשים כולם, משקיפים מרחוק בדבר המתגלגל, מביטים בתמיהה ושואלים מדוע? ולמה כך מתגלגל שוב ושוב אותו רפה שכל שמעולם לא למד לדבר?

"לבטח מתגלגל למען ירדו הגשמים" אמר אחד תמים.

"אולי מתגלגל כדי לשכך גרדת איומה שפקדה את גבו" אמר אחד שידע גירוד מהו.

"כי להתגלגל זה כיף, וגם אני רוצה!" קפצה בתו השמנה של האופה, בלי לקחת בחשבון את עצמותיו השבורות של הרפה.

וכך, יום אחר יום, משעת השחר המופרזת ולתוך הלילה העמוק, היו עומדים האנשים למרגלות ההר ומעלים השערות מופרכות, חסרות כל בינה…

ולא ידעו כי סיבה פשוטה עומדת לה מאחורי גלגולו התם. רפה השכל מתגלגל  כך, יום יום, כדי לוודא שהוא קיים.

הממונה על המוסר וצמד בובותיו

זה נכון, בעיירתינו הטובה שורר לו מוסר. ואין זה עניין של מה בכך, שכן בעיירות הסמוכות אלינו המוסר כבר מזמן המיר עצמו במוגלה. הרי הכל יודעים שבעיירה המערבית מוסר לא היה מעולם. לכן איננו מופתעים  למשמע סיפורים כגון זה שהתגנב לאוזניי רק אתמול, על אותה אמא מגונדרת שמילאה את משאלת יום הולדתה של בתה הזערורית, ואכלה את בנה אל מול עינייהם הסקרניות של תושבי העיירה. גם אין צורך להזכיר שבכפר שמעבר להרים, הנציב הממונה על המוסר הוא גם אותו האיש שברדת החשיכה נוהג להגיש את ישבנו לגברים החולפים במחוזינו כדי להפיג את בדידותו. אך לא כך בעיירתינו הטובה. אצלנו שורר לו מוסר. למשל, כשמצורע מדדה בסמטאות הצדדיות, ממלמל גסויות בעוד איברים נושרים מגופו המתפורר, לא נדיר לחזות באותה נערה חיננית בת עיירתינו, שמבחינה באומלל, אוספת אותו לביתה, רוחצת אותו, מאכילה, משקה ומביאה אותו לפורקן. ואף אין אנו מתרברבים  בהפרזה באותם הילכות מוסר של אנשים נפלאים, כגון אותו ישיש טוב לב שאוסף לביתו ילדות יתומות, עיוורות ואילמות, לוקח עליהן חסות וממתיק את ימיהן. להמשך קריאה »

הילד הרך ויריד נפלאות המזרח

סיפור עצוב בשני חלקים

חלק ראשון.

פרק א.

למרות פלומת שפם בוגרת שהבליטה את שפתו העליונה, היה דווקא ילד רך בשנים, ורך עוד יותר בנשמתו. ילד שהיה נעצב, עד לכדי רעד, כשהיה מרוחק מאמו יותר מחמישה צעד.  במיוחד כשהייתה אמו מסירה ידה מכתפו, היה חש רטט בליבו, וזיעה של חששות נוצרת בגופו. עד שברגע אחד, עוד לפני שהדמעה עלתה בזוית העין, היה שולח את ידו הקטנה בבהלה ותופס בשמלתה, לא מרפה משך שעה ארוכה. לאורך כל ימיו, פיו הקטן מעולם לא התהווה עד מכדי חיוך. כל הזמן רק היה מקמץ גבותיו במבט רציני ומלא בחשש, וקמטים היו חורטים את מצחו הקמור. פעם אימו תפרה לו בובה של שפן. בעודה ממלאת את כיב הבובה בנוצות של אווז, קיוותה לחלץ מהילד חיוך מתוק של הפתעה. אך כבר כשראה את אריזת המתנה התמלא חשדות ורצה רק להתחבא מתחת לשמלתה. אבל זו הפצירה בו בהתרגשות וציפייה להתיר את הסרט. להמשך קריאה »

המעודן שסלד מנקביו

בטרקלין החמים ומשרה השלווה, ישב לו על כר האיש המעודן ואחז ספל תה בידיו החלביות אשר ליטפו את האוויר בתנועתן הרגישה. היה מוהל את התה בחלב, טיפה קטנטנה, מרומזת, כמו לוחשת לחליטה בנימוס לפנות לה מקום. ידע גם ללגום ברגע הנכון, בו המשקה מיתן את להטו בחסדו של האוויר הצונן. ובאשר ללגימה – פתיחת פה איטית, בזווית מושלמת, אפשרה מפגש נעים בין כלי הפורצלן לשפה הורדרדה. ואז, אוושה חרישית של זרימת הנוזל במורד הגרון, כמו רחש מי נחל צלולים המפלסים דרכם ברכות סביב חלוקי האבן העגולים. שלח ידו לעבר עוגיית חמאה אשר נחה על צלוחית חרס דקיקה. לעיסות עדינות מוססו את המאפה ויחד עם עוד לגימה אפשרו לו להחליק במורד הגרון. ומה רב הפלא- אף לא פירור אחד סורר נמצא על מכנסיו המחויטות לעילא. בעוד רחש הציפורים מתעדן במפגשו עם וילון הכותנה הקליל, משפחה מלכותית של תולעי משי זה עתה מסיימת לרקום את בטנת אפודתו, בעדינות, מבלי להפריע לו אף לא לרגע קט. להמשך קריאה »

מסרון מבור מתחת לאדמה

חן חן על זעקות המרמור! מאוסה הציפייה!

איכן הסולד?

הסולד יצא למסע

בכזאת מן גומחה

עמוק עמוק בתוך האדמה,

שם הוא עומל על סעודה הגונה,

בחורף ישוב, עם סלידה איומה,

חריזה מקולקלת בגוף מעשיה.

*

גובה המחוז – מעשייה איומה

מה היה שם באותם פנים שלוות שמוטט שוב ושוב את שלוותם של הבריות? מה התחבא שם, בחיוך העדין כל כך, שבלילה בו פגשה בו לראשונה האשה שתהיה  אשתו,  היא החלה בלי משים לגרוף בציפורניה את ירכה, והסירה שכבה מן העור עד כדי קריעת הבשר.

הרי הפנים היו ממש פני תינוק – חלקים ודשנים, עסיסיים וורודי לחיים. ואמנם, עוד כשהיה תינוק בעצמו, פיו הקט והשמנמן כמו כפה על אמו ללחוץ את שדיה, עד שפטמותיה נפצעו מן הלחץ המופרז, שכן חשה שכל זרם חלב שתצליח לנפק יהיה חלוש מדי עבור תינוקה. וכשכבר היה נרדם לתוך חלומותיו המתוקים, נלכדה האם בייסוריה עד שלילה אחד ניקבה את זוג פיטמותיה עם המסרגה, מתוך תקווה להגדיל את הנקב המקומץ, ולאפשר זרם עז יותר עבור בנה האהוב. להמשך קריאה »

ספרות מוסר מן הטרקלין – "מוסר בימים ארורים"

זהו אינו סוד שמקוננת בי כמיהה לאותם רגעים נדירים של התעלות הנפש, בהם הרגשות שבתוכי מתנקזים לאמיתה מחרידה אחת, שיש בה די עסיס כדי למלא לילה שלם של הרהורים וסלידה. וכעת כשהנפש הרודה דורשת את שמגיע לה, וזאת יודעים כולם, נוהג אני לפנות בחרדת קודש לאותו סופר מוסר יחיד במינו, זוזחזיר פילגניון. על קובץ מאמריו המופתי "מוסר בימים ארורים", שראוי שכל ילדון רך בשר יידע לשנן את אמיתותיו, כבר הרבתי הלל די והותר. ובכל זאת ארצה להביא לקריאתכם פרק מרתק במיוחד ממנו. להמשך קריאה »

סעודת חיות היער של הטבח

[מקרה שהיה בחמש מנות]

סיפור זה לקוח מרשימותי אודות אותו טבח דביק שהיה שוגה בדמיונות בעודו שוקע שקיעת אין קץ בכורסת הערבסק המשובחת שלו ומחבר במחברתו רשימות קולנריות שמנוניות ומפוקפקות. היה מבשל לידידיו סעודות רבות עד שקירקס השיממון הקים במוחו את המאהל המצחין, והחל להלטט את אותם הלהטוטים עבשים, וכבר לא יכול היה לשאת את הסעודות הטרחניות בתוך משכנו העלוב לידידים המאוסים שלו. גמל בליבו לשים קץ לאותן סעודות ארורות, להתבודד ולגזור על עצמו תבשיל אחד ויחיד. כך, יום וליל, סעד את ליבו עם תבשיל דלוח של כרוב במיץ עגבניות, אותו היה רוקח בסיר עצום. ונשמתו הלכה ודהתה לתוך הוויה משמימה של תפלות וחיוורון הכרוב. אך לילה אחד, השד יודע מהיכן – שפנפן לבן, מבולבל, נכנס בטעות למשכנו. מבולבל ומפוחד, התרוצץ בכל רחבי הבית, ריחרח באימה באפו הורדרד את החלל העצום ביחס לגודלו. חזה הטבח באותו יצור מופלא, וליבו התמלא אהבה יוקדת כלפי הבריה הקטנטנה. מיד נפשו ניצתה בתשוקה עזה לבשל סעודה אחת מופלאה לחיות היער הטובות, כי רק אליהם נפשו ערגה. להמשך קריאה »

האשה שחשקה בתינוק משל עצמה

בבית רעוע בן מאתיים שנה, גרה אישה, והאישה בודדה. זה שנים מספר שכל שעולה ברוחה, זה הרצון לחבק תינוק משל עצמה. קטן ושמנמן, אותו תוכל לערסל ולהציע לו מחלב שדיה. להעניק אהבה, ללמד ולהטיף, ולבסוף לקבל אהבה משל עצמה. אך אבוי, משהו בנשיותה של האישה לא תקין. משהו שם, בפנים, משובש ומנוון. הרופאים מביטים, טוחבים אצבע, מתייעצים, ולבסוף משפילים מבטם, מצקצקים בלשונם. האשה נעצבת, לכלוכית בעינה, אוחזת בפגיון סמוך לליבה, כורכת החבל מסביב צווארה, מטפסת במדרגות המגדל עד הקומה האחרונה, חולצת מין פקק רך, של בקבוק רעל מארצות המזרח, מתקינה הסלע מול מזח סוער, אך לפתע פתאום, בעוד מוחה מעצמו מהרהר, עולה באשה מין רעיון אחר.

יום שטוף שמש, הלכלוכית התיבשה, כי גמלה בליבה האישה הטובה, להתקין בגופה תינוק משל עצמה,"וכל כך כיצד?" – שואלות הבריות. להשאיל איברים מנשים אחרות! את הטחול מאשת הקצב, כי מבינה היא היטב בבשר, את החזה מהרוזנת המגונדרת, כי יש לה חזה מפואר, את אבר המין מפרוצת הכפר, כי גמיש הוא וערוך ללידה, ואת הלב מהתמהונית שגרה באסם, כי לעיתים חוטאת בשירה.

האשה הנבונה מצאה פתרון! היא התקינה בגופה יופי של מנגנון, של נשיות שופעת ופיריון. וכך יוולד לו עם שחר ראשון, תינוק נהדר, החייב עצמו לכל נשות הכפר.

המטיף – מעשייה

כשהגיח הולד מחלצייה המדממים של אשת בעל הפונדק, כלל לא יכלו שני ההורים  לדמיין שלא יהיה זה בכי רך שיישמע מפיו של העולל, אלא רצף של מילים. וכמו להוסיף זוועה לתדהמה, היו אלה דברי הטפה רהוטים ומחמירים. ואף שרק נולד, ידע אותו תינוק לבקר יפה את הוריו על כך שהחליטו להולידו דווקא במחוז המזרחי, שהיה למורת רוחו-

"כאן להוליד אותי בחרתם, דווקא כאן? במחוז הכי רקוב של פלך הארץ שגם הוא לא קורן מצוף ופרפרים?  הרי רק בצבצתי מחלצייך הטמאים אמא, ובשולי העין כבר חזיתי ברפתן בועל בזווית לא טבעית את הדבר אותו ישחט למחרת. ובעיני השנייה, שטרם הספיקה להסתגל לעולם, יכולתי לראות את אשת הרפתן מגישה ישבנה לבנו רפה השכל של החייט, שזה עתה חזר מבית המלאכה של אביו ובידו שמלה שמוכתמת בזרעו של בן דודו. ואמנם רעב אני עד מאוד, אך  לא תצפי ממני שאכניס לפי את אותו שק שומן המכונה שד, שעוסה עד בלי די בידיו השמנוניות של האופה ועבור תריסר לחמניות ועוגיה אחת שמוללת בפיך בסתר" להמשך קריאה »

החזיר וחדל האישים – סיפור בארבעה פרקים

ידידיי הטובים, זה עתה התעוררתי מחלום בלהות, וגם אתם הייתם שם! על תוכנו המחריד של החלום לא ארחיב, רק אספר שבעקבותיו אני חש שהסיפור שפרסמתי ("החזיר וחדל האישים") אינו יעשה טוב לבעלי הלב הרך שבינכם, ואם יש בכם נטיות להתנהגות מתרפסת, אבקש מכם לפסוח על קריאתו…
*

פרק I.

היתה זאת שעת צהריים בה השמש תחבה בגסות את זרועותיה הדביקות. רימת האדמה היתה מתענגת עליה תענוג מפוקפק בשעה שהיתה נוברת במזון הרקוב שבדיר החזירים. מעליה חג עדר זבובים מדושנים אשר היו לועגים לה בתצרום קולני של ריצוד הכנפיים באוויר המצחין, אך בעיקר היו עולזים בבוז סביב החזיר שמתוך הבושה כבר לא היה טורח לנער צווארו כנגדם.
ובאשר לחזיר – זו היתה חיה מגוכחת. נטוע בסחי, ושריריי גפיו נמסים לתוך הפרסות שכבר התרככו מחמת ההשרייה במיציי הטינופת. רק לועס לו מזון רקוב באומללות של בהמה שתחמו את מרחב מחייתה לגודלו של בית כיסא, והיתה מתרגלת לחרפה, בלי ששום מחשבת מוות חילחלה למוחה העגמומי. ולא די ברביצה המתמדת בזוהמה, בעל החווה הזניח את שטיפת החזיר האומלל ועורו הורדרד היה מתייבש ומתקלף עד מכדי דימום מחמת קרני השמש הזדוניות. ובעל החווה – שכידוע לכל תושבי המחוז, הינו ממזר בן לחלפן כספים מארצות המזרח שנאלץ לגבות את חובו מרוכלת השומן הגלמודה בדרכי בשר מפוקפקות – היה מבלה לילות שלמים, רודף אחרי העופות שבחוותו. ולאחר שמלק את צווארן, היה בולס בשרן עד אור הבוקר בעוד הוא משמיע קולות חיקוי של צווחותיהן, וסביב פיו פיסות עור ושומן לעוסות וחולצתו מטונפת בנוצות. כך הלך והשמין  וכפלי שומן רבים הכפילו עצמם בבשרו, והתקשה לקום ממיטתו, הזניח את חוותו המתפוררת, רק צווח מדי פעם מחדרו מחמת הבדידות הקשה. להמשך קריאה »